האחר כבר לא אחר - הגיע הזמן לשינוי
מאת מעין גרף, ט'3 תיכון דרכא רמון
עיוור, חירש, משותקת רגליים, אילמת, תסמונת דאון - מה משותף לכל האנשים הללו?
נכים? מוגבלים? אולי בעלי מוגבלויות?
עד לא מזמן גם אני חשבתי ככה, אך לאחר יום סדנאות חוויתי של ארגון 'תיקון עולם' שעברתי ביחד עם תלמידי שכבתי (ט') תפיסתי לגבי הנושא השתנתה לחלוטין.
מה בעצם היה משמעותי כל כך באותו היום? בואו ואספר לכם:
את בוקר יום ג (2.1.18) פתחנו, חבריי לכיתה ואני, בהרצאה קצרה. ההרצאה דיברה על רגישויות ומוגבלויות שונות של אנשים שונים בחברה הישראלית. נראה כאילו כבר דיברנו על הנושא הזה יותר מידי נכון? אז זהו, שכנראה לא מספיק.
ההרצאה הציגה בצורה ברור את המציאות היומיומית שאיתה נאלצים להתמודד כ-880 אלף אנשים בישראל. מההרצאה למדתי שאסור לקרוא לאנשים עם מוגבלויות "אנשים בעלי מוגבלויות", נכים" ובטח שלא "מוגבלים". אלא אנשים עם מוגבלות - הם לא הבעלים של המוגבלות שלהם, הם לא קנו אותה בכסף ואי אפשר למכור אותה. היא קיימת באנשים מבלי שיוכלו לשלוט בה ולבקש אותה. האנשים הללו הם גם לא "מוגבלים" כי הם יכולים לעשות מלא דברים, ההגבלה שלהם היא נקודתית ולא מגבילה לחלוטין את חייהם עד למצב שאינם מסוגלים לעשות דבר. והם לא "נכים", נכים זו הכללה של מקרים ספציפיים, הם אנשים עם מוגבלות ומוגבלות זו לא בהכרח נכות אלא רק במקרים מסוימים.
במשך היום התנסינו בחיי אנשים עם מוגבלויות: תקשרנו עם אישה חירשת בעזרת שפת הסימנים ובקריאת שפתיים, נפגשנו עם אדם עם מגבלה קוגניטיבית (מוחית) אשר הציג לנו את חייו מנקודת מבטו ובעזרת ניסוי נחמד עזר לנו להבין איך זה מרגיש להיות עם מגבלה קוגניטיבית. פגשנו אדם עיוור והתנסינו במוגבלות שלו על ידי ניווט בכיתה בעיניים עצומות, ולבסוף נפגשנו עם אישה אשר רגליה שותקו בעקבות מחלה, אשר סיפרה לנו על חייה עם המוגבלות, ובהומור הסבירה לנו כיצד היא מתמודדת עם המגבלה שלה והראתה לנו יתרונות במוגבלות זו. התנסינו בשריכת שרוכים עם כפפות על הידיים ובנסיעה במסלול אתגרי על כיסא גלגלים אשר האנשים הנעזרים בכיסא גלגלים מתמודדים איתו בכל יום מחדש.
הסדנאות הדגימו בצורה המשמעותית ביותר את הצורך בהנגשת הסביבה לאנשים עם מוגבלויות בחברה שלנו. בלי הנגישות והתמיכה הסביבתית וללא ההתחשבות שלנו, לעולם לא יוכלו להשתלב ולהרגיש בנוח עם המוגבלות שלהם בחברתנו. האנשים שפגשנו הוכיחו בצורה הטובה ביותר מה זה לנצח את עצמך ואת המגבלה: כל האנשים שבאו להעביר את הסדנאות חיים בצורה רגילה בדיוק כמונו; הם בעלי משפחות, תחביבים, חיי חברה, וחלקם אפילו חובבי ספורט אקסטרים. הם לא מסכנים, הם לא מבקשים רחמים, הם מבקשים התחשבות. הם זקוקים להתחשבות, להנגשה. הם שמחים, צוחקים ואינם מוותרים לעצמם, אז למה אנחנו מוותרים עליהם?
הסדנאות שעברנו גרמו לי להבין את החשיבות של ההנגשה וההתחשבות באנשים עם המוגבלויות, אך בעיקר הזכירו לי שאנשים עם מוגבלויות הם לא חייזרים ולא יצורים מכוכב אחר, הם אנשים, ועלינו להתייחס אליהם כאל אנשים. להציע עזרה ולא להתעלם, להקשיב להם ולבקשותיהם בדיוק כמו לכל בן אדם אחר, לשאול ולא לקבוע בשבילם מה הם צריכים. אם אנחנו נעזור להם ונקבל אותם, נרוויח אנשים מדהימים לכל החיים, ועכשיו אני יכולה לומר בוודאות הגיע הזמן לעשות מעשה!